3 סגנונות הורות לנוער עם בעיית התמכרות - חלק ב' 

"הפוליטיים" "המאביסים" ו"המעצבים"

שלושה סגנונות הורות לנוער
עם בעיית התמכרות-הנדרשים להתערבות

חלק ב'
(לחלק הראשון ראה המאמר חלק א')



ב) שלושה דגמי יסוד של הורות לנוער מתמכר

1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("ההורים הפוליטיים").


2. ההורים עם הדפוס המאביס ("ההורים המאביסים").


3. ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים").




2. ההורים עם הדפוס המאביס ("המאביסים")

ההורים המאביסים מאמינים בהכשרות יסוד מרובות לילדם כבר מגיל צעיר. הם מאמינים בטיפול מאסיבי ויסודי בכל דבר המוגדר על ידם כבעיה.
מאפיינת אותם השקעה עצומה וחסרת הבחנה בילדם. הם ניזונים מרגשות אשמה הוריים בסיסיים, ומחפים עליהם דרך עשייה מרובה ו"הזנה" מרובה.

ההורים עסוקים בטיפוח ובהאבסה מתמדת של ילדם בשלל חוגים, טיפולים ופעילויות מקדמות ומעשירות. יש להם מוכנות אדירה לקחת את הילד לכל אבחון, חוג או תרפיה, שנראה להם שיכול לקדם אותו בדרך לפיתוחו ולפתרון בעיותיו.
הילד יחווה המון פעילויות כגון: ג'ודו, רכיבה טיפולית על סוסים, חוגי העשרה בנושא המחשב, טיפול בשיטת אלבאום, טיפול באומנות, טיפול פסיכולוגי הוליסטי, אבחון וטיפול אצל מומחה לפסיכיאטריה, ד"ר בלנק, רייקי, הילינג ועוד ועוד.
הם ישלחו את הילד לגן המונטסורי, לביה"ס הדמוקרטי ולתיכון אקסטרני. הילד יקבל המון מורים פרטיים. אימא לא תתעצל ותכין איתו שיעורים, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

ה"מאביסים" הם דמויות מובהקות המגשימות את המושג השכיח מתחום ההתמכרויות-
הקו-דפנדנסי (co-dependency) - התלות ההדדית בין הנער להוריו.
הבן שלהם מכור - תלוי בהתמכרותו.
ההורים מכורים לתפקידם כמטפלים, ולטיפול בו.
ההורים תלויים כמעט לחלוטין בעמדתם כמטפלים. זוהי משימת חיים בעבורם. הם נוטים לעסוק בנער ובבעיותיו באופן אובססיבי. כמובן שלצורך מימוש ייעודם הם נעזרים בים של גורמים טיפוליים ומבחינתם- "כל המרבה הרי זה משובח".

יש להם דרך מיוחדת להשתמש בגורמים הטיפוליים .ניתן להגדיר את סגנון ה"שימוש" שלהם כסגנון ה"טיפול במוסך". הם משתמשים בטיפול המוצע עפ"י "פנטזיית המוסך":
הפקדת הנער לטיפול - וקבלתו מתוקן ו"פנוי להובלה"(לפירוט ראה ב"הקדמה").
מבחינתם לילד יש בעיה, הילד הוא הבעייתי. הם יעשו הכול כדי לדאוג לכך שהוא יטופל ויבריא. לכן הם שולחים אותו לריפוי, לתיקון - במקומות שהכי ראוי שיעשה בו התיקון. מבחינתם הילד הוא האובייקט הטיפולי, הוא מושא ההשתנות והוא חייב להשתנות. הם אינם רואים שיש קשר או זיקה בין התנהגותם, ובייחוד התנהגותם בהווה- לבין מצבו של הילד.
ה"מאביסים" יתנו לילדם את הכול חוץ משני דברים:
א. את המוכנות שלהם להשתנות.
ב. את המוכנות שלהם להרפות.

קאופמן בספרו "פסיכותרפיה של מתמכרים" אומר שההורים הללו יעשו הכול למען ילדיהם המכורים מלבד להניח אותם לנפשם. ההורים הללו מכורים להתמודדות עם המצב באמצעות פעלתנות אקטיבית. הם תלויים לגמרי בעמדתם כ"מטפלים". מתפתחת אצלם משאלה לא מודעת להנצחת מצבו של הילד כאובייקט לטיפול. הם כמובן רוצים שהוא "יבריא" אבל שיישאר בתפקיד המיועד, כאובייקט המטופל- הנזקק לטיפול.

מתוך כך ההורים בעצם עסוקים בלשמר מבנה מסוים וקבוע של תפקידים ויחסים:
ההורה הוא המטפל והנער הוא המטופל. יש מושיע ויש נושע, יש מתקן ויש מקולקל, יש מעניק ויש נזקק. האבחנה הנוקשה והדיכוטומית הזו מעניקה להם סדר, משמעות ויציבות בחייהם. האבחנה הנוקשה הזאת גורמת להם פעמים רבות לא להיות ערים לצרכים האמיתיים של הנער.

בפועל הם יותר מחוברים לצרכים של עצמם, מבלי שהם מודעים לכך. הם מאד מחוברים בין היתר לצורך שלהם להיות בפוזיציה חיובית ומוערכת. להיות בפוזיציה האחראית וההומאנית של ההורים- הנותנים, המעניקים, המטפחים והעוזרים. הם עסוקים בלהגשים את משאלתם להיות בעמדה פטרונית, מוסרית, טהורה וצודקת עד כמה שאפשר. להיות בעמדת ההורה הטוב והמיטיב. להיות תחת הדימוי של ה"נדיב הידוע", הספונסר בעל לב הזהב. יש להם עיסוק קבוע בפיתוח הדימוי החיובי שלהם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. התמסרותם לילדם- לגורם הבעייתי הקבוע- גוררת אחריה מידה רבה של הזדהות ואמפטיה מהסביבה על ה"תיק" הקשה שנפל עליהם ועל השקעתם יוצאת הדופן בו. הם יגידו לרוב (והסביבה תאשר את זה):
"מה לא עשינו כדי לעזור לילד שלנו?" "הרי אין דבר שלא נתנו לו.......!"

הבעיה היא שאופן ההתארגנות של "ההורים המאביסים" היא בעצם מנגנון הגנה. חלק עיקרי מהישרדותם הפסיכולוגית קשורה לכך שיש בחייהם גורם הנדרש באופן קבוע לתשומת לב, דאגה, לטיפול ולהתייחסות. חלק מהיציבות הזוגית נשענת על כך שקיים גורם קבוע המוגדר כבעייתי. אני מעיז להגדיר שהוא גם לפעמים מטופח כגורם הבעייתי. כך הוא יוצר צורך ברור וקבוע לאחדות הורית, לשיתוף פעולה ולהשקעה משותפת - ובכך הוא משמר את ההישרדות ההורית-משפחתית. הנער הופך להיות נקודת החיבור הכי משמעותית בין ההורים. זה כאילו שההורים כרתו ביניהם ברית סמויה ולא מודעת לשמר את יציבות המשפחה והקשר הזוגי באמצעות הנער. כך הם יכולים לא לפתוח ולא לפתור את הקשיים והבעיות ביחסיהם.

הנער בעצם ניזוק מהתפקיד שנתנו לו. הוא לא מצליח להיות הוא עצמו ולפתח זהות אוטנטית. הוא מתומרן על ידי ההורים למימוש התפקיד המערכתי שלו. הוא הופך להיות באופן סמוי הקונטיינר, אגן הניקוז של מערכת הצרכים ההורית.
הנער הוא ה"חולה המזוהה" (I.P.). העיסוק בו מהווה דרך מילוט מעיסוק בבעיות ובמחלות
הזוג והמשפחה. חלק מכריע מהקשיים והבעיות מושלכים עליו. הוא מזוהה כגורם החולה, המחבל והמפריע - להתפתחות התקינה ולתפקוד התקין של ההורים והמשפחה.

למעשה הנער הוא קורבן. הוא השעיר לעזאזל. הוא השה לעולה על מזבח היציבות המשפחתית.
הוא כזה, רק שאף אחד לא רוצה להכיר בכך. ההורים המאביסים באופן לא מודע מונעים את הבראתו של הנער, ומתחזקים אותו בתפקיד האובייקט המטופל.

האמת היא שהבראתו של הנער קשורה בדיוק להפיכתו מ"אובייקט טיפולי"- לגורם עצמאי אוטונומי ובעל עצמיות. לרוע המזל ההורים לא יכולים לאפשר זאת. הם אינם מסוגלים לראות את המצב לאשורו, להכיר בו וליצור את השינוי המתבקש. מנגנון ההכחשה ההורי המאסיבי- עובד שעות נוספות. הוא פיתח עמידות בלתי ניתנת לערעור. הנער בתפקיד שקיבל הוא בעצם לא בתפקיד הנושע אלא המושיע.

צריך לומר שההורים לא באמת רוצים שהוא יפגע וידרדר. הפנטזיה שלהם היא שהוא אכן לא יתמוטט. שהוא ייפתח עמידות ברמה כזאת שתאפשר ל"מפעל המשפחתי" להמשיך ולתפקד.
וכאן טמון המלכוד. כדי לשאת את התפקיד- לנער אין ברירה אלא "להתמכר","לסמם" את עצמו בצורה זו או אחרת. אחרת הוא עלול לצאת מדעתו.

גם ההורים במלכוד. ההתמסרות העצומה שלהם לטיפול, הדאגה הצמודה והקבועה לנער, ובייחוד לנער המכור- לא מותירים להם שום פנאי או מרחב להתבוננות ולהכרה במאפיינים המזינים ומשמרים את המצב הזה.

ההורים המאביסים מתבוננים על המצב דרך משקפיים סלקטיביות ומעוותות. אצל הגורמים הטיפוליים (אם ההורים מוכנים להיות חלק מעשי בטיפול) הם ישקיעו המון דיבור ומחשבה על "נפלאות" העבר וחקר העבר. הם יציגו אוסף של נתונים התפתחותיים ותובנות פסיכולוגיסטיות אפשריות. הם יחטטו בעבר כדי להעלות באוב את "האירוע הדרמטי" שגרם להתדרדרותו. הם יתאמצו מאוד לפענח את שגיאותיהם בעבר ויכו על "חטאי" העבר.

הם "יכו על חטא" על כך שבעבר הם השקיעו יותר זמן באח שלו מכיוון שהנ"ל סובל מלקויות למידה. הם כמובן יצביעו על המשבר שפקד אותו עקב המעבר שעשתה המשפחה מטבריה לגדרה. הם יספרו על הקשר הטוב שהיה לו עם הסבתא שנפטרה לפני 4 שנים. הם יספרו על הנקע שקיבל במשחק כדורגל בכיתה ג' שגרם לו לפרוש מכמה שיעורי קפוארה ולהפסיד את הטיול השנתי.
הם ישלפו וילבנו כל ממצא ארכיאולוגי או היסטורי. הם יצטטו כל מיני סימפטומים מובהקים מאסופת האבחונים שעשו לו עד היום. הם ישאלו - "איזה עוד טיפול הם צריכים לתת לו כדי שייפתר מרגשי הנחיתות, מהדימוי הנמוך, מההדחקות, מהקומפלקסים ומהתסביכים שלו?"

מבחינתם, אחרי ההשקעה העצומה שהשקיעו בו, המבנה הפיזי ובייחוד המנטאלי שנוצר בבית בהווה - הוא נתון קבוע ולא בר התייחסות או שינוי. ההורים לא יהיו מוכנים לראות מה הקשר בין הניהול הנוכחי של חייהם לבין הקושי של ילדם לפתור את בעיותיו ואת התמכרותו.
דווקא ההווה החשוב- הוא מוכחש ומודחק, הוא לא לדיון ולא לדיאלוג.

ההורים המאביסים ימשיכו את המסע המטורף לחיפוש אחר הטיפול או המטפל האולטימטיבי שיפתור את הנער מבעיותיו. הם יעשו את כל המניפולציות האפשריות כדי שהם לא יהיו נושאי הדיון, כדי שהם לא יהפכו לאובייקט להתבוננות לחקירה ולהכוונה. הם מאוד יתאמצו לדאוג שלא לסדוק את הדימוי החיובי שלהם כצמד מל"ו הצדיקים- בעיני עצמם ובעיני הסביבה.
הם יעשו הכול כדי להבטיח שלא יקרה כלום - שלא יתרחש שום שינוי במבנה חייהם, גישתם ועמדותיהם. האמת היא שהם לא באמת רוצים עזרה. הם רוצים שמשהוא יעזור להם לעצב את ילדם באופן שישרת אותם ואת צרכיהם. הם כבר צחצחו ומרקו את מצפונם בעשייה המופרזת שלהם.

מבחינתם ההשקעה העצומה (וחסרת ההבחנה) שלהם, נתינת ההאבסה, והדאגה הבלתי פוסקת לילדם ולמצבו- מנקה אותם לחלוטין מכל חשד לשותפות ב"עסק הביש".
הם באים לתהליך הטיפולי- לכאורה. למעשה הם באים לטיפול עם תבנית מסודרת של תובנות על הנער ומצבו.
הם יהיו מוכנים להיחשף לתובנות חדשות אם הללו יישארו באגף התיאורטי של החיים. כל עוד התובנות הללו לא יהיו "תובנות לפעולה". כל עוד לתובנות לא תהיה נגזרת מעשית המחייבת אותם בשינוי מעשי. להגעתם לטיפול יש מרכיב ייצוגי דימויי יחצנ"י - יותר מאשר רצון כנה לפיתרון. המפגש עם הגורם הטיפולי הוא סוג של טקס שבא להוכיח את דאגתם ומסירותם.
ה"מאביסים" כבר הגדירו את הבעיה במונחים של פיתרון. הפיתרון ברור וידוע:
הנער צריך לעבור טיפול, להיפתח, להיחשף, להשתנות, להתבגר ולהפסיק את התמכרותו.

לסיכום : ההורים ה"מאביסים" מאביסים את ילדם בטיפולים ופעילויות באופן מוגזם, מרובה אבחונים וחסר הבחנה.
הם ניזונים מריגשות אשמה ומחפים עליהם דרך השקעת יתר והזנה מרובה.
הבן שלהם כנראה מכור - והם מכורים לטיפול בו ולתפקידם כמטפלים.

השימוש המרובה שלהם בגורמים הטיפוליים הוא על פי "נוהל הטיפול במוסך":שלח לתיקון-
וקבל מתוקן. הם אינם מזהים את מעורבותם והשתנותם כקריטיים בדרך לפיתרון.

האוריינטציה הניתוחית שלהם היא היסטורית-ארכיאולוגית. היא קשורה לניתוח העבר ואינה עסוקה בהתבוננות ובשינוי אופן התנהלותם בהווה.
הם עיוורים לקשר בין דינאמיקת היחסים המשפחתית שנבנתה ופועלת בהווה-
לבין בעיית ההתמכרות של הנער.
מבחינתם הילד הוא הבעייתי-והוא האובייקט לטיפול מעתה ועד עולם. הם עסוקים בפיתוח הדימוי החיובי שלהם ומשמרים לשם כך באדיקות את חלוקת התפקידים הברורה שיצרו.

בדרך להבראת הנוער- חובה לטפל במנגנון ההורי הבעייתי הזה של "ההורים המאביסים".



3.ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים")

להורים המעצבים יש דגם מוצק של ילדם כמוצר מוגמר. יש להם וויז'ן (vision), חזון - תמונה עתידית נשאפת של בנם. הם מגלים מחויבות גדולה לוויז'ן הזה, והם משווקים אותו בכל נקודת מפגש.
ההורים באופן תדיר מציגים או מעמתים את הנער עם הדגם האלטרנטיבי הרצוי והנשאף. גישתם לרוב היא בעלת גמישות נמוכה. ההורים מאמינים ב"אקטיביזם חינוכי". הם מאמינים בהורות אקטיבית יוזמת, מחנכת, מטיפה ומעצבת. המסרים מועברים באופן מילולי ובלתי מילולי.
זוהי הורות שבה לפחות אחד מבני הזוג הוא בעל נוכחות יתר או מעורבות יתר בחיי הנער. להורים המעצבים יש נטייה לנוכחות הורית מועצמת ובדרך כלל מוגזמת.

הם מרשים לעצמם מידה רבה של פולשנות מנטאלית בתוך אופיו, חייו והתנהלותו של הנער.
אצל ההורים המעצבים ישנה לכאורה לגיטימציה לספרציה- להפרדות , להתנהלות עצמאית נפרדת של הנער. לפעמים זה עומד בניגוד למשאלתם- אך המציאות המודרנית לא מותירה להם ברירה.
יחד עם זאת, כמובן שאין הם נותנים לגיטימציה לאינדיבידואציה- לגיבוש של זהות אינדיבידואלית יחידנית ועצמאית.

לנער יש אפשרות לעצמאות מסוימת, אך יש לו לגיטימציה נמוכה מאוד לגיבוש של עצמיות.
הנער יקבל אולי אישור חלקי לכך, אם עצמיותו תעלה בקנה אחד עם המודל ההורי הנשאף.
ההורים ה"מעצבים" אינם מאפשרים לתהליך החשוב הזה להתרחש. הם רוצים להבטיח מראש עד כמה שזה ניתן, ש"המוצר המוגמר" לא יסטה מדרכם ומחזונם. הם משמרים את מדיניות
"כף הרגל בדלת". טביעת הרגל ההורית מורגשת בתוך מתחמו הנפשי של הנער. כך הוא לא יוכל לסגור מפניהם את דלתות נפשו. כך הוא לא יכול להיפרד מהם באופן פסיכולוגי ולבנות את זהותו באופן עצמאי.

ההורים כלל אינם מכבדים את צורך הנער באוטונומיה מנטאלית. הם לא מאפשרים לנער מרחב אוטונומי פסיכולוגי אמיתי- ואינם מוצאים כל פגם בגישתם.
כדי להמשיך את מלאכת העיצוב והבקרה, יש להם נטייה מופרזת להתערב במתרחש. הם דורשים ממנו שקיפות של עמדות ופעולות. ברגע שהם חשים שהנער מתחיל לגבש מתחם נפשי ורעיוני נפרד השונה מהקו ההורי- הם יוצאים למתקפת מנע.
הם יוצאים למסע מנטאלי מאסיבי, חודרני- לנפש הילד. הכלי המרכזי שלהם הוא דברת מרובה ולוחצת. הנוער קורא להם- ההורים ש"חופרים", ההורים ש"קודחים". אלו הורים שעובדים בטכניקות של "קונגו" (פטיש אויר חשמלי גדול לקידוח בסלעים ובאספלט) ובאינטנסיביות של נקר (ציפור) על ספידים. ה"טחינה" ההורית (מלשון לטחון) מורגשת, מטרידה ומשפיעה.

הנער מרגיש לעיתים למול הוריו כמו קוביית סוכר בתוך כוס מים. הוא מנסה להחזיק את פרודות זהותו שהצליח לגבש, אך עוצמת ה"מים" ההוריים ואופיים הממוסס, הופך את המשימה לבלתי אפשרית כמעט.

כדי להצליח במשימתם העיצובית ההורים מפתחים נוקשות מנטאלית והתנהגות בעלת
מאפיינים אובססיביים. בלי הנוקשות הזאת הם עוד עלולים להזדהות עם גחמותיו של הילד ולהיכשל במשימתם. הם מציידים את עצמם במערך נפשי אנטגוניסטי קבוע למול המודל המצוי, למול אופן החשיבה וההתנהלות של הנער. ההורים נמצאים במאבק שיווקי קבוע, גלוי או סמוי, למול דרכו של הנער.

אופיו של המאבק ההורי הוא יותר רעיוני ופחות פיזי מעשי. המאמץ שלהם הוא לעצב אצלו את התבנית התפיסתית האידיאולוגית הרצויה. הם נמנעים בדרך כלל מרדיפה ומאכיפה במתחמי התנהלות שלו, שאין להם נגישות ישירה אליהם. הם הרבה פחות עסוקים בלמנוע ממנו מלהגיע למקום זה או אחר או מלהיפגש עם דמות זו או אחרת. הם מכירים בכך שבמציאות המודרנית מתחמי הפעילות הם שונים ועקב כך הם אינם יכולים לבצע בקרה פיזית צמודה.

הם מצאו אפיק אלטרנטיבי ליצירת השפעה ולעיצוב. הם מתעמתים איתו ומנסים להפנים בתוכו - תבנית מחשבה מנטאלית. הם מתקינים בנפשו תוכנה שהוא אמור להפנים בין אם ברצון ובין אם בששון. אם ההתקנה הגלויה מסובכת - הם יטמיעו "סוס טרויאני". התהליך הזה קורה מהרגע שהנער נחשף לנוכחות ההורית. מהרגע שהוא נכנס לבועת ההשפעה שלהם- מתחילה הסוציאליזציה האינטנסיבית.

ההורים המעצבים שואפים לסטריליזציה קבועה ויסודית של המרחב הפיזי והתודעתי. הם מאמינים שגישה זו תבטיח העדר התפתחותם של "חיידקים" מזן שאינו רצוי מבחינתם.
הם עובדים עם אקונומיקה מנטאלית לחיטוי אפיקי חשיבה מוטעים. הם להוטים אחר ניקיונות נפשיים בסגנון טרום- פסח. הם אינם מאמינים ב"לשחרר את החבל" ובעיקר במישור התפיסתי.

כל סממן אנטי נורמטיבי, או שאינו בהלימה עם המודל ההורי- מחויב בטיפול. הם עסוקים בלקחת מקדמי ביטחון באופן קבוע. מבחינתם הדברה מוקדמת תפגע בסיכוי להתפשטות מחלת העצמאות ובייחוד "מחלת העצמיות".
כל פירסינג באוזן הוא סממן לסטייה בעייתית הנדרשת לתיקון הכרחי. הם רואים באקט הזה שער כניסה לעולם העברייני.
שיער עם רסטות - הוא יציאה לתרבות רעה. כל טיפול קיצוני בשיער זו עדות להתחברות בלתי הפיכה לעולם של חומרים פסיכו אקטיביים מסוכנים, וכו' וכו'.......
פעמים רבות אין ביכולתם לכפות על הנער לשנות את ה"עיצוב המחודש" שהוא יצר - אך אין זה מרפה את ידיהם. "תשדירי השירות" המגנים שלהם ימשיכו להיות מוקרנים בשידורים חוזרים אינספור.

ה"מעצבים" נוטים לאבד פרופורציות. הם חווים "צל הרים כהרים". מבחינתם כל נחליאלי מבשר את שובו של עידן הקרח. כל משב רוח קליל הוא מופע "חימום" לטייפון קטלני.

הם אינם מאמינים במידתיות. כל סטייה מתבנית היסוד שלהם היא פסולה, מגונה וראויה להכחדה. להן דוגמאות שכיחות לעמדות ה"מעצבים":
אלכוהול: חומר רע, אסור בכל כמות. אין הבדל בין פחית בירה אחת בסוף כל חודש, לבין בקבוק בירה אחת ליומיים.
סיגריות: זה סמים. זוהי רעה חולה ומגונה שאסורה בתכלית האיסור. בתחושתם ותפיסתם עישון סיגריה שוות ערך להסנפת קוקאין.
מועדונים: זו יציאה לתרבות רעה. תרבות שמקדמת פריצות, שחיתות והעדר מוסריות. הם אינם מסוגלים לראות את המרחב הזה כאפשרות נורמטיבית עכשווית ליצירת הנאה בריאה לצד כמה סיכונים פוטנציאליים. הם מתקשים לראות את אסופת התועלות שקיימת בזירה זו כגון: האופציה לפורקן ושחרור דרך הריקודים, האפשרות ליצירת קשרים חדשים, פיתוח כישורים חברתיים וכו'.

הם אינם מזהים שבחלק גדול מהמקרים, מה שמתרחש הוא דווקא הבריאות בהתגלמותה. קשה להם לקבל שזה ברוב המקרים חלק מתרבות הבילוי הלגיטימית בימינו. שזהו מרכיב אפשרי וחשוב בתהליך ההתפתחות בגיל ההתבגרות. הם אינם מזהים שחלק מה"חיידקים" (כמו ביוגורט) הם בעצם משפרים את המערכת החיסונית. הם בריאים וחשובים להתפתחות.
ה"אנטיביוטיקה" של ההורים, הסטריליזציה שלהם, מחסלת יחד עם ה"רעים" גם את ה"טובים". חומר ההדברה שלהם הוא חסר הבחנה- כך שעם היבלית מתחסל גם הצמח.

אצל הנער כתגובת נגד מתפתחת מסכת התנהלות לא בריאה.הנער כדי לשרוד מרגיש שהוא מוכרח לשקר ולזייף. כדי להתגונן הוא משקיע המון במלאכת הקומבינה וההסוואה איפה שהוא יכול. הוא לומד לעבוד בפיצול וברמת מורכבות לא בריאה. הוא מתחיל לפתח את
מסכת החיים הכפולה: מצד אחד "החיים הייצוגיים" מול ההורים, ומהצד השני "החיים הסמויים" המוסווים מה"עין המבקרת".
כך הנער מצליח לשמר את קווי המיתאר של מה שהוא חש כנכון וכאוטנטי מבחינתו.

חלק מסוים מההורים המעצבים סובלים מחוסר כבוד למרחב הטריטוריאלי האישי. לנער לפעמים אין לגיטימציה לבצר פרטיות ואינדיבידואליות במרחב שלו. ההורים לא נותנים משקל לביטוי האישי ולביטוי הסגנון האישי ב"חדר האינטימי שלו" (ריהוט, צבע קירות, מיקום חפצים, סוג ארון, תאורה, מיטה וכו').
אין להורים כל קושי לפלוש למרחב שלו בסמוי או בגלוי. הם מתקשים לתת לו מפתח לחדר.
חס ושלום הוא עוד עלול לנעול את הדלת ולחסום את אופציית הפלישה ההורית.

ל"מעצבים" יש נטייה להתערב ביחסים בין האחים: "חובה לעזור זה לזה, אסור לריב, צריך ללמוד להתחלק בחפצים האישיים", ועוד ועוד.הם אינם מאמינים באופציה של אי ההתערבות. הם אינם מאמינים שיש חשיבות גם לדינאמיקה הטבעית ולבחירה החופשית ביחסי האחים.

דמי הכיס ניתנים בדרך כלל בהתניה ולא כ"אבטחת הכנסה" קבועה ותדירה.
דמי הכיס, כשהם ניתנים- זה תחת פיקוח ובקרה. הם נותנים אותם למול הגדרת יעדי ה"בזבוז", פרוט ההוצאות, או כתגמול לפעילות הרצויה להורים. השליטה על המשאב הכספי הופכת להיות חלק מהמנגנון העיצובי. כך הם יוצרים לעצמם עוד במה להופיע ולהרצות. יש להם "קהל שבוי" שתלוי בהם. ה"קהל" מבין שהוא חייב לצפות בהצגה אם הוא רוצה לקבל את מבוקשו.

למלחמת ההתשה הקבועה הזאת יש מחיר.המלחמה יוצרת תמריץ רע ובעייתי להתמכרות. הנער נעזר בחומרים שונים או בפעילויות התמכרותיות אחרות כדי לבצר מערכת הגנה קבועה למול הנוקשות המנטאלית והמעצבת של ההורים.



לסיכום:"למעצבים" יש דגם מוצק של ילדם כמוצר מוגמר.
הם מאמינים באקטיביזם חינוכי, ובסוציאליזציה אינטנסיבית.
הם מפתחים נוכחות יתר או מעורבות יתר בנפש ילדם כדי לקדם את הגשמת חזונם לגביו.
הם מרשים לעצמם פולשנות מנטאלית ואינם מכבדים מידי אוטונומיה פיזית-טריטוריאלית.
הם משלימים לכאורה עם הספרציה המחויבת במציאות המודרנית.
הם כאילו משלימים עם היבטים של עצמאות - אך הם נלחמים נגד העצמיות - נלחמים באינדיבידואציה.

ההורות מאופיינת בדברת מרובה ולוחצת, בהעדר גמישות, ובהתנהגות עם מאפיינים אובססיביים. ההורים עסוקים בלהפנים בנער "תוכנת הפעלה" ותבנית מחשבה מנטאלית.
הם אוחזים במבט ביקורתי ובדרך כלל פסימי על הנער ועל עתידו.
הם שואפים לסטריליות התפתחותית, אינם מאמינים במידתיות ומקפידים לקחת מקדמי ביטחון כאמצעי מונע לכל סטייה אפשרית.
יש להם נטייה להתערבות מרובה בחיי הנער. הם משתמשים בכל הזדמנות ככלי לעיצוב ולהעברת מסרים - מריב אחים ועד למתן דמי כיס.

השאיפות ה"אימפריאליסטיות" של ה"מעצבים" מחייבות התערבות מצד הגורם הטיפולי בדרך להבראת המערכת המשפחתית והנוער.


לסיכום המאמר:


ברוב המקרים של בעיות התמכרות הנער נוטה שלא "להיכנע" להוריו
כי הוא מרגיש שאין לו מה להפסיד.

הוא לא מאמין שיש משהו שיכול להשתנות בתרשים הזרימה של ההתנהלות המשפחתית. מבחינתו ברור לו שמצבו ותפקידו במשפחה לא ישתנו. הפונקציה שהוא ממלא במערך הכולל- מבוצרת, מבוטנת ואינה ברת שינוי. מבחינתו ההתרסה ההורית, הניג'וס ההורי והאקטיביזם החינוכי ההורי- לא ייפסקו לעולם.

כדי שהנער יעצור את תהליך התמכרותו, אנחנו חייבים להתערב וליצור שינויים משמעותיים בהוויית חייו ובייחוד בתרבות המשפחתית. כדי לאתחל את השינוי עלינו לדאוג שהנער יבחין שאכן נוצר שינוי בדפוס ההורי ובהתנהלות ההורית.

הנער שסובל מבעיות שונות נעזר בהתמכרות שלו כדי למלא בהצלחה את התפקיד הבעייתי שיועד לו על ידי ההורים. כך הוא ממלא את תפקידו מבלי שיפגע באופן חמור מידי מהסגנון ההורי.

כדי להבריא - ההורים צריכים לשנות את סגנון ההורות הבעייתי שלהם כחלק מהתהליך הכולל. בין אם מדובר על הסגנון ה"פוליטי" ה"מאביס" ה"מעצב" או כל שילוב אפשרי שלהם.

על המערכת הטיפולית לקחת אחריות על כך. אחרת אנחנו ממשיכים להיות עסוקים ביצור של השקעות לכאורה ובמאמץ נטול תוצאות.

בהצלחה! אילן גבאי - עו"ס